מי אנחנו
מישמיש הוא הכלב הראשון שלנו והוא כלב מדהים ואנחנו מטורפים אחריו, אבל הסיפור שלי מתחיל לפני 40 שנה בערך, כשהייתי ילד קטן בקיבוץ של פעם.
הכלבים בקיבוץ היו גרים במלונות בחוץ ואף פעם לא היו קשורים. באחד הערבים כשהלכתי בשבילי הקיבוץ, התנפל עלי כלב ענק עם שתי כפותיו הקדמיות וכמעט הפיל אותי. הוא היה גדול ומאיים, נבח בקולי קולות ובעיני היה מאד לא ידידותי לסביבה. אני חטפתי הלם. הייתי משותק מפחד ולאחר כמה שניות התעשתי והתחלתי לברוח. זאת היתה תחילתה של חוסר ידידות מופלאה. בעיניו של ילד קטן זאת היתה התקפה משולחת רסן.
הפחד והרתיעה מכלבים נמשכה מאז לאורך כל חיי. הרי פחד הוא לא רגש רציונלי וגם קשה מאד לשלוט בו. ברוב שנות ילדותי בקיבוץ הסתובבתי עם אבנים בכיסים כ"תחמושת לשעת חירום".
בעשר השנים האחרונות היו נסיונות חוזרים ונשנים לשכנע אותי בבית שנגדל כלב, ואני עמדתי בסירוב כל אותן שנים, משוכנע שאני לעולם לא אתקרב או חלילה אגע בכלב.
לפני כשנה השתכנעתי לנסות. איך שהוא חדרה לתודעתי המחשבה שאם לא עכשיו, זה כבר לא יקרה לעולם, אז אולי אני יכול להתגבר? התנאי היחיד שלי היה שלא קונים כלב גזעי, אלא הולכים להציל כלב שאין לו בית. נכנסתי לאינטרנט, קראתי המון, החלטתי להכין את עצמי, לפחות תיאורטית, וכאן המקום להודות לאנשים הנפלאים
בפורום כלבים-708 בתפוז
, שלאט לאט עזרו לי להוריד טיפה את רמת החששות. בשבת יפה של סוף קיץ, נסענו ל-SOS חיות ברמת השרון. מראש אמרתי שיתכן וכאשר נגיע אם אקבל רגליים קרות, ואנחנו מתקפלים בלי שאלות נוספות.
המקום הימם אותי, למרות שחשבתי שאבוא למקום עם כלובים מטונפים וצפופים, שיהיו בהם המוני כלבים נובחים, מצאנו עשרות (אם לא מאות) כלבים, בתוך חורשה נחמדה על גבי מחצלאות וסככת צל מלמעלה, והיו לא מעט אנשים וילדים שהסתובבו בשטח.
בתוך כל ההמולה אני ראיתי רק כלב אחד שישב לו בשקט, על מחצלת עם פרצוף מתוק. זאת היתה הפעם הראשונה שלו שם. רוב הכלבים מגיעים לימי אימוץ ממשפחות אומנה, את הכלב הזה הביאו ישירות ממכלאה עירונית. ואפילו שם לא הספיקו לתת לו. מצאו אותו מסתובב מוזנח ברחובות, ומאז הוא בילה בכלביה עירונית, לפני גזר דין אכזר במיוחד...
הוא היה רזה באופן קיצוני, ואפשר היה ממש לראות את הצלעות שלו. מאוחר יותר הסתבר לנו שהוא רגיש לעוף, ובמשך החודשיים שהיה במכלאה לא הפסיק לשלשל ולהקיא.
שאלתי את המתנדבת במקום אם אני יכול לנסות לטייל איתו קצת (ואתם צריכים לזכור שהייתי צריך לגייס המון אומץ אפילו בשביל להחזיק את הרצועה שלו).
אני לא יכול להסביר למה ואיך, אבל אחרי 10 דקות הרגשתי שזהו, זה הכלב שלי.
שילמתי לעמותה מה שהיה צריך לשלם על סל האימוץ, התחייבתי שנסרס אותו בהקדם,
הוטרינר במקום נתן לו חיסון נגד כלבת, קנינו כלי אוכל ומים ותוך פחות מחצי שעה מאז שהגענו, היינו באוטו בחזרה הביתה יחד עם "מישמיש", ככה החלטתי לקרוא לו.
עברתי טלטלה רגשית עצומה באותם ימים. לקחתי 3 ימי חופש מהעבודה והחלטתי להתמסר לטיפול בכלב שלי (הכלב שלי!). הוא כמעט לא אכל באותם ימים, וגם אני לא. לא ידעתי מה לעשות, והוטרינר בחוכמתו ונסיונו אמר לי להאכיל אותו מכף היד. ואני (לא בלי חששות) נתתי לו לאכול מכף ידי. לאט לאט מישמיש התרגל לבית ואלינו והתחיל לאכול ולאהוב אותנו ואת הבית.
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה שינוי שאני (בגילי המופלג) עברתי עם הכלב הנפלא הזה.
הפחד העצום מכלבים התחלף חיש קל באהבה אין קץ. הסובבים אותי אפילו אומרים שאני מעט אובססיבי בכל מה שקשור לכלבים. ואולי האתר הזה הוא ההוכחה לכך. אני שואל המון, קורא המון ומנסה ללמוד כמה שאפשר.
אני מוכרח לומר שכאשר אני קורא שירשורי אימוץ באינטרנט, עוברים בי הרהורים נוגים והמחשבה שיתכן שאם הייתי "נופל" על מתנדב אחר, שהיה שואל אותי שאלות, והיה מסנן אותי, לא הייתי מקבל את מישמיש. המחשבה הזאת טורדנית במיוחד לאור המחשבה המצמררת שהוא היה עלול לעבור לעולם אחר, שכן הוא היה מועמד להרדמה |מילה מכובסת| אחרי חודשיים במכלאה.
אני אוהב אותו שקשה לכם לתאר וכל חברי המומים ונדהמים לראות אותי מסתובב עם הכלב, מחבק אותו ונותן לו לאכול מכף ידי. אני חושב שבאופן כללי הוא עשה אותי בן אדם יותר טוב, (למרות שאני חושב שתמיד הייתי איש טוב לבני אדם), עכשיו אני טוב גם לבעלי-חיים ולכלבים בפרט.
לצערי, השינוי ביחס לכלבים עבר רק עלי, בעוד בני משפחתי המורחבת ממשכים לסלוד מהם. כשאנחנו נוסעים לקיבוץ לבקר, זה תמיד כרוך בהתארגנות מורכבת.
לפני זמן מה, לא מצאנו מישהו שיוציא אותו בהעדרנו, ולכן לקחנו אתנו את מישמיש כשנסענו לבקר את אמי, שהיא ניצולת שואה בת 85, שפוחדת מכלבים עוד מאז...
יום שישי בערב, יושבים במרפסת כל המשפחה (כי מי זה רוצה כלב בתוך הבית...) מקשקשים, צוחקים ונהנים. אני משוחח עם אמי, ובשלב כלשהו, משתררת לפתע דממה, כולם מביטים באמי, שתוך כדי שיחה בוצעת חתיכה מחלת השבת שאפתה רק דקות קודם לכן, מגישה למישמיש את חתיכת החלה הראשונה לאותה שבת, ומעבירה קלות יד מרפרפת על ראשו ועורפו של הכלב.
אז נכון, זה לא היה יותר מאשר ליטוף קל, אבל בשבילי הוא היה שינוי מדהים שעבר על אמי, אולי כתוצאה מכך שהיא ראתה את השינוי שחל בי בעקבות הקשר שלי ושל מישמיש.
דוד
